חלוקא דרבנן כאשר נחני ד' מארץ מולדתי לעיר מינסק. ליום אפריון. ובאתי שמה שנת תקצ"ד על ש"ק פרשת בהר כבדוני אז חכמי העיר להיות דורש ברבים בבהמ"ד הגדול והאלקים נתן לי חיל להתיצב לפני מלכי רבנן ובחרתי להציע פרפרת אחת מענינא דסידרא בדיני שמיטה. והי' זה כעין פתיחה ואח"כ פלפול יפה בענין בת ישראל שנשאת לכהן ואחרית הדברים הי' במילי דנחמתא: סימן א מכות דף ג' במשנה. מעידין אנו באיש פלוני שחייב וכו' והוא אומר מכאן ועד עשר שנים. אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו'. ואמרינן עלה בגמ' א"ר יהודא אמר שמואל המלוה את חבירו. לעשר שנים שביעית משמטתו. הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש. מתיב רב כהנא ממתני' אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד למ"ד יום. ובין מכאן ועד עשר שנים. ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו בעי שלומי. ומשני וכו'. איכא דאמרי א"ר כהנא א"ש המלוה את חברו לעשר שנים אין שביעית משמטתו דהשתא ליכא לידי לא יגוש. תו מסיק התם הש"ס גם לשמואל דהמלוה את חברו ע"מ שלא תשמיטנו כ שביעית אין שביעית משמטתו עיי"ש: א והנה רבינו הרי"ף לא הזכיר כלל הך דינא דהמלוה את חברו לעשר שנים אם שביעית משמטתו או לא. והבעל המאור העיר עליו בזה. עוד קשה בענין ללישנא קמא דשמואל סבר המלוה לעשר שנים שביעית משמטתו. אמאי הא אי אפשר לעשר שנים בלא שמיטה ויהי' כאלו התנה שלא ישמיטנו בשביעית דסבר שמואל דאין שביעית משמעתו. והנה הגאון בעל קצות החושן העיר בזה. ושוב מצא כן בירושלמי אותה סברא דהמלוה לעשר שנים חשיב כמתנה שלא ישמיטנו שביעית. ועפ"ז תי' דמש"ה השמיט האלפסי הך דינא דהמלוה לעשר שנים דסמך על הא דפסק דמהני תנאי בדבר שבממון. וא"כ ה"נ בזה לא גרע מתנאי. ואמנם לפ"ז שוב מתחזקת קושיא קמייתא אלישנא קמא אליבא דשמואל. אמאי סבר דהמלוה לעשר שנים שביעית משמטת ולמה יהי' גרע ממתנה שלא ישמיטנו בשביעית: ונראה לענ"ד לתרץ בדרך פלפול חריף. דהנה באמת בהך סברת הירושלמי דאמרינן דמלוה לעשר שנים חשיב כתנאי שלא ישמיט שביעית. בזה יש לפקפק עפ"י מה דאמרינן בפ"ק דמציעא המקדש את אחותו. רב אמר מעות חוזרין ושמואל אמר מעות מתנה וכו' דאדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה. ומסיק הש"ס התם דלאו דוקא לגבי אחותו אמרינן דגמר ונתן לשם מתנה. אפי' לגבי איש נכרי אמרינן כה"ג. ולפ"ז נימא הכי גם בנ"ד במלוה את חברו לעשר שנים אדם יודע שאין לך עשר שנים בלא שמיטה וגמר ונתן לשם מתנה. ומנא לן להעמיס בכוונתו דהוי כאלו התנה שלא ישמיטנו שביעית. נימא איפכא שנתכוון לשם מתנה הואיל דמדינא שביעית משמטתו דסוף אתי לידי לא יגוש ואעפ"כ הלוהו. ע"כ גמר ונתן לשם מתנה. ומעתה להך לישנא קמא דסבר שמואל במלוה לעשר שנים שביעית משמט. ואעפ"י דבמתנה שלא ישמיטנו שביעית אין שביעית משמט. הכא לא חשיב כמו תנאי דנימא אדרבה זיל לאידך גיסא לטובת המוחזק. ונימא דהוי כאלו נתנו לו במתנה. וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואין בידינו להכריע כוונתו שוב מוקמינן אדינא דאורייתא דמשמע הואיל דסוף אתי לידי לא יגוש ולא נחתינן לכוונתו כלל וא"ש לישנא קמא: אלא דלפ"ז שוב הדרא קושיא לדוכתי' על הרי"ף למה לא הביא הך דינא דהמלוה לעשר שנים. ואי משום דסמך עצמו דהוי כמו תנאי שלא ישמיטנו שביעית וכמ"ש. זה אינו דדלמא איפכא כוונתו דגמר ונתן לשם מתנה כדסבר שמואל גופי' הכי. וכמו שתירצנו בזה לישנא קמא. ונראה בזה המצאה נכונה אשר הרי"ף שפיר מדמה זאת לתנאי. ואעפ"כ לא יקשה אלישנא קמא. וכל אחד על מקומו יבא בשלום: ד הנה  התוס' כתבו שם בפ"ק דמציעא דהיכא אמרינן גמר ומקנה לשם מתנה רק אם אותו דין הוא פשוט לדברי הכל בלא מחלוקת כלל. כגון הא דמקדש אחותו דודאי ליכא למימר דסבר יש קידושין באחותו [ומצינו לחז"ל כאשר רצו להורות על דין מוסכם מכל צד תפסו בלשונם לישנא דמקדש אחותו. כגון הא שדרשו אמור לחכמה אחותי את. אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה]. אבל היכא דאיכא מחלוקת חכמים בדבר שוב ליכא למימר דודאי גמר ומקנה לשם מתנה. דיכול להיות שהוא הי' סובר כאידך מ"ד. וזהו סברא נכונה. ומעתה לק"מ על הרי"ף למה השמיט הא דהמלוה לעשר שנים דשפיר סמך עצמו על הסברא דחשיב כמו תנאי שלא ישמיטנו שביעית. ואין סברא למימר דדלמא איפכא היתה כוונתו דאדם יודע שאין עשר שנים בלא שמיטה ואע"ג דהשתא לית בי' לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש ומשמט. וע"כ גמר ונתן לשם מתנה זה אינו דהא איכא לפנינו תרי לישני. וללישנא בתרא אינו משמט הואיל דהשתא לית בי' לא יגוש. וכיון דאיכא פלוגתא לפנינו תו לא שייך למימר דגמר ונתן לשם מתנה דאיכא למימר שמא סמך עצמו אלישנא בתרא. והואיל דלא שייך למימר דגמר ונתן וכו' תו לא משמט אף ללישנא קמא דסוף אתי לידי לא יגוש. דהא שוב מתחזקת הסברא דהוי כמו תנאי ע"מ שלא 